בית המגורים של החייב

במציאות הישראלית דירת המגורים תופסת מקום מרכזי בחיי המשפחה ומכירתה בכפיה עלולה להביא את המשפחה כולה לידי שבר אשר מוביל לא פעם גם לפירוק התא המשפחתי ואף לגירושי בני הזוג.

דירת מגורים בהיותה הנכס המרכזי שצברו בני הזוג במהלך חייהם משמשת כעוגן משפחתי. היא המקום בו צברו בני המשפחה חוויות משותפות; היא המקום בו התכנסו בני המשפחה בעתות משבר והיא מהווה עבור בני המשפחה את מבצרם.  

יפים לעניין זה דבריו של השופט מאור בתיק רע"צ 47250-12-14 אליהו אמיתי נ' בנק מזרחי טפחות (ניתן ביום 7.1.15, פורסם בנבו):

"ביתו של אדם הוא מבצרו; ביתו של אדם הוא כבודו;

ביתו של אדם הוא זהותו ואישיותו;

ניטול את ביתו של אדם – ניטול ממנו את בטחונו, כבודו, זהותו ואישיותו.

אדם ללא קורת גג מעל ראשו – אדם נטול כבוד הוא.

חברה מתוקנת לא אמורה להשלים עם חסרי קורת גג, ועליה לפעול להגנתם, תוך שהיא מגנה על עצמה".

מניסיוני הרב כעורך דין העוסק בהליכי חדלות פירעון מזה שנים רבות, שאלת גורלה של דירת מגורי החייב היא השאלה המרכזית והמטרידה ביותר הן את החייב אשר נקלע להליך והן את בת זוגו וילדיו והיא בעלת משמעות מרחיקת לכת.

בעבר היו קיימות שתי אפשרויות ביחס למימוש דירת מגורי החייב:

האחת, במסגרתה מוכרת לחייב ולבת זוגו זכות דיירות מוגנת בנכס שאז שווי המימוש הוא כשל דירה תפוסה בידי דייר מוגן.

השניה, בה לא מוכרת זכות הדיירות המוגנת ביחס לדירה, שאז שווי המימוש הנו כשל דירה פנויה כאשר על בית המשפט להבטיח כי לחייב ולבני משפחתו יועמד דיור חלוף (בעין או בשווה כסף).

לקביעה זו הייתה, בטרם חקיקת חוק חדלות פירעון, חשיבות מכרעת לאור הפער המשמעותי שבין שווי הזכויות במכירת הדירה כפנויה  או כתפוסה והפער עשוי להגיע למאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.

שאלת זכויותיו של פושט רגל בבית מגוריו במסגרת פשיטת הרגל נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 3295/94 פרמינגר נ' חוה ואח' (להלן: "הלכת פרמינגר") שם נקבע ברוב דעות של השופטת שטרסברג כהן כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") "מעניק לבעלים או לחוכר לדורות של נכס מקרקעין, הנמכר בפשיטת רגל, הגנה רחבה ביותר. אדם כזה הופך לדייר מוגן של הרוכש. מה צורך לחייב בסידור חלוף או במקום מגורים סביר לפי ס' 86א, אם הופך הוא לדייר מוגן בביתו הנמכר ורוכש זכות המשאירה בידו הלכה למעשה נתח נכבד מהבעלות שאיבד, בדמות הגנת הדייר. זאת לזכור, כי משחל סעיף 33 לחוק, הופך החייב לדייר מוגן מכח החוק ואין לבית המשפט שיקול דעת לקבוע הסדר אחר כלשהו, שלא כבסעיף 86א, בו מוענקת לבית המשפט סמכות רחבה ביותר לענין קביעת דיור סביר או סידור חלוף (ס' 86א(ב))" (ראה עניין פרמינגר, פסקה 4 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן).

יחד עם זאת צמצם בית המשפט העליון, בהלכת פרמינגר, את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וקבע כי חייב אשר זכות הבעלות או החכירה בדירת מגוריו לא נרשמה בלשכת רישום מקרקעין לא יהיה זכאי ליהנות מהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולא יהיה לדייר מוגן בדירה הנמכרת ועל כן דירתו תימכר כפנויה וכל שהוא יהיה זכאי לו הוא דיור חלוף.

 

זהו המצב המשפטי ששרר לפני חקיקת חוק חדלות פירעון.

 

והנה במסגרת החוק החדש שינה המחוקק את המצב מיסודו ביחס לדירת מגוריו של החייב שעה שהחוק החדש ביטל את זכותו של החייב לדיירות מוגנת בדירת המגורים ותחת זאת קבע כי דירת החייב תחשב לחלק מנכסי החייב שיש לזקוף לטובת קופת הנשייה, בהתאם להוראות המסדירות את מעמדו של החייב בדירה.

 

להלן יפורטו עיקרי ההסדר ביחס לדירת מגוריי החייב בחוק חדלות פירעון:

  1. דירת החייב נכללת בנכסים המוקנים לקופת הנשייה.
  2. דירת החייב תימכר כפנוי באישור בית המשפט ולאחר שבית המשפט נתן לחייב ולנושים הזדמנות להשמיע טענותיהם.
  3. בית המשפט לא יאשר מכירת דירת המגורים של החייב אלא אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התועלת שתצמח לנושים ממכירת הזכות האמורה גוברת על הנזק שייגרם ליחיד כתוצאה מכך, בהתחשב, בין השאר בגילם של היחיד ובני משפחתו הגרים עמו ובנסיבותיהם האישיות ובכלל זה מצבם הבריאותי;

(2) אין אפשרות סבירה לפרוע את החוב בדרך אחרת שפגיעתה ביחיד פחותה;

(3) ליחיד ולבני משפחתו הגרים עמו יהיה מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם, או שהועמד לרשותם סידור חלופי לתקופה שיקבע בית המשפט לפי הוראות סעיף קטן (ד) של מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם.

  1. תקופת הסידור החלופי תקבע בהתאם להוראות אלה:

(1) לעניין יחיד שנחה דעתו של בית המשפט שתהיה לו יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות הפירעון, בין באמצעות יכולת השתכרותו העתידית ובין באמצעות הכנסה או זכויות אחרות – לתקופה של ארבע שנים, ורשאי בית המשפט לקבוע תקופה קצרה או ארוכה יותר אם מצא כי יש הצדקה לכך;

(2) לעניין יחיד שלא נחה דעתו של בית המשפט שתהיה לו יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות הפירעון, בין באמצעות יכולת השתכרותו העתידית ובין באמצעות הכנסה או זכויות אחרות – לתקופה שיקבע בית המשפט, ורשאי הוא לקבוע כי תקופת הסידור החלופי תהיה לכל ימי חייו של היחיד.

  1. בבואו לקבוע את תקופת הסידור החלופי לפי סעיף קטן (ד) ישקול בית המשפט, בין השאר, את אלה:

(1) גילם של היחיד ובני משפחתו הגרים עמו, ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה;

(2) נסיבותיהם האישיות של היחיד ובני משפחתו הגרים עמו וצורכיהם הנוכחיים והעתידיים, ובכלל זה מצבם הבריאותי;

(3) אם התקיים ביחיד תנאי מהתנאים להארכת תקופת התשלומים הקבועים בסעיף 163(ג).

(4) בבואו לקבוע את יכולת השתכרותו העתידית של היחיד יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, את גילו וקרבתו של החייב לגיל פרישה.

 

לעניין דירת מגורים לגביה ביקש נושה מובטח לפעול למימוש זכותו על פי ובהתאם להלוואת המשכנתא לא יחולו ההוראות הכלליות אלא הוראות מיוחדות כמפורט בסעיף 229 (ז) לחוק חדלות פירעון.

 

ההסדר החוקתי החדש אשר נקבע במסגרת חוק חדלות פירעון ביטל למעשה את ההגנה שנתנה לדירת מגוריו של החייב בפקודת פשיטת הרגל והעניק לבית המשפט שיקול דעת נרחב ביותר תוך קביעת קריטריונים מנחים אשר בית המשפט אמור לקחת בחשבון בבואו לאזן בין האינטרסים של החייב לאלו של הנושים.

 

לאור השינוי היסודי בהסתכלות המחוקק על זכויותיו של החייב בדירת המגורים ולאור הסמכות הנרחבת שהעניק המחוקק לבית המשפט ישנה משמעות גדולה ומיוחדת לייצוג משפטי מקצועי של החייב בהליך המורכב הקרוי חדלות פירעון ואנו סבורים כי בכוחו של ליווי מקצועי כאמור לסייע רבות לחייב לצלוח את ההליך המורכב בהצלחה.

השארת תגובה